פסק-דין בתיק ע"א 1870/05

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת חנה ינון) מיום 27.2.05 (ת"א 113246/98) שבו דחה בית המשפט תביעה כספית בסך 254,500 ש"ח שהגיש המערער נגד המשיבים.

1.         רקע

(א)                המערער נהג מונית. המשיבה  1 (להלן: " המשיבה") היא תאגיד שהורשה להפעיל קו מוניות הידוע כקו 51 במסלול שבין פתח תקווה לבין התחנה המרכזית בתל אביב. המשיב 2, המפקח על התעבורה (להלן: " המפקח"), פועל כרשות סטטוטורית לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ובין היתר הוא סמכות הרישוי למוניות והפיקוח עליהן. לפי תקנות התעבורה התשכ"א-1961 יש להפעיל מוניות שירות באמצעות תאגיד שהוא בעל רישיון להפעלת קו מוניות.

(ב)                המערער התקשר עם המשיבה ופעל בקו המוניות שלה משך כשנה וחצי עד לתחילת שנת 1998. בחודש ינואר 1998 נדרש המערער לחתום על כתב התחייבות " לשאת בהוצאות השוטפות המתחייבות מתפעול התאגיד כפי שיידרשו מעת לעת", וכמו כן נדרש לחתום על שטר חוב בסכום של 20,000 ש"ח להבטחת התחייבותו. המערער סירב לחתום על ההתחייבות והשטר וההתקשרות בינו לבין המשיבה הופסקה.

(ג)                  בעקבות דברים אלה התלונן המערער אצל המפקח שדרש מהמשיבה ליתן הסברים לדרישותיה מהמערער. בסופו של דבר החליט המפקח לגנוז את תלונתו של המערער.

(ד)                בכתב התביעה שהגיש המערער לבית משפט קמא (ביום 18.11.98) הוא טען שהתקשר עם המשיבה בתנאים שהוסכמו בינו לבינה בעל פה, וכי " כפוף למילוי כל ההתחייבויות המוטלות על כל נהג שכיר אחר הפועל אצל [המשיבה] - יוכל לעבוד במסגרת קו 51 לתקופה בלתי מוגבלת, ובלשון מנהלי ה[משיבה]: יש לך מניה אבל בלי זכות הצבעה ובלי זכות לקבלת רווחים" (סעיף 7 לכתב התביעה). עוד טען המערער שלפי דרישת המשיבה והפנייתה השקיע ברכישת מונית סכום מיותר של כ- 59,000 ש"ח (שמתוכו קיבלה המשיבה סכום של 15,000 ש"ח כעמלה כאשר מסרה לו קבלה על סכום של 7,000 ש"ח בלבד).  כמו כן שילם למשיבה סכום של 1,750 ש"ח מידי חודש בחודשו דמי סדרנות והשתתפות בהוצאותיה. לשיטת המערער, התנהגות המשיבה בדרישת חתימתו על ההתחייבות והשטר, וסירובה לאפשר לו להמשיך לעבוד בקו 51 תוך הפעלת " מסכת של לחצים והפחדות על מנת לכפות עליו לחתום על ההתחייבות" (סעיף 13 לכתב התביעה), נעשו " באופן חד צדדי וללא מו"מ כלשהו שבו יתאפשר [לו] להביע את הסתייגותו (סעיף 11), ו" ניסיונות [המשיבה] לכפות עליו לחתום על ההתחייבות ... וכן סיום העסקתו אצל [המשיבה] ... מהווים הפרת ההסכם, ולמצער - יש בכך משום הפרת חובת תום הלב ..." (סעיף 17). התנהגותו של המפקח שלא הפעיל את סמכותו בפיקוח על המשיבה, חרף העובדות שהמערער פירט בפניו, עלתה לדרגה של התרשלות או עצימת עיניים ש" על כן אף הוא נושא באחריות לנזקים שנגרמו ל[מערער]" (סעיף 24). המערער ביקש לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לפצותו בסכום של 254,500 ש"ח המורכב מהסכומים האלה:

1)                  50,000 ש"ח בגין עלות יתרה של רכישת מונית,

2)                  13,500 ש"ח בגין אובדן השתכרות משך 30 ימים ממועד הפסקת "עבודתו במסגרת [המשיבה] ועד שמצא תחנה אחרת לעבוד בה" (לפי 450 ש"ח ליום),

3)                   31,000 ש"ח "הפרש בין הסכום עליו הצהירה [המשיבה] לבין הסכום אותו גבתה בפועל מ[המערער]",

4)                  150,000 ש"ח בגין עגמת נפש, סבל, השפלה וביטול זמן.

כמו כן ביקש המערער לחייב את המפקח לפצותו בסכום של 10,000 ש"ח בגין הפרת חובתו החקוקה להשיב לו על מכתב שכתב לו ביום 23.6.98, ולחייב את המשיבה " להשיב ל[מערער] את הכספים שקיבלה ממכירת זכויות ה[מערער] לנהג אחר וכן להשיב ל[מערער] את העלויות הנוספות שנגרמו לו עקב כך שנאלץ לשכור זכות ציבורית במחיר יקר יותר לאחר שהופסקה עבודתו אצל הנתבעת" (סעיף 25 לכתב התביעה). 

המערער צירף לכתב התביעה הסכם לרכישת מונית ולשכירת מספר הרישוי שלה שכרת עם אחד יעקב לוי, שלפיו רכש את המונית תמורת סכום של 66,000 ש"ח (כשלטענתו יתרת המחיר בסך 59,000 ש"ח שולמה במזומן), קבלה שקיבל מהמשיבה על סך 7,000 ש"ח ביום 10.6.96 "עבור הוצאות התחנה", את כתב ההתחייבות והשטר שעליהם נדרש לחתום וסירב, ועותקים ממכתבים שכתב בא כוחו למשיבים ומכתבי תשובה שלהם.

(ה)                בכתב ההגנה שהגישה המשיבה היא הכחישה את עיקר טענותיו של המערער. בין שאר טענותיה טענה המשיבה שהמערער פנה אליה כדי להיקלט במסגרתה כנהג שכיר כרבים אחרים במקומו של יעקב לוי שממנו רכש את המונית, ושכר את רישיון הפעלתה שלא ביוזמתה ושלא על דעתה. ההסכם (מיום 31.12.96) שכרתה עם המערער (להלן: " ההסכם") היה הסכם תקני לשנה אחת המשמש אותה ביחסיה עם נהגי מוניות שכירים אחרים, וההסכם אמור היה להתחדש מידי שנה בשנה בחודש ינואר, בדרך של חתימה על הסכם חדש. מעולם לא הובטח למערער שההתקשרות היא לתקופה בלתי מוגבלת כטענתו. המערער עבר עבירות אחדות בתקופת עבודתו עם המשיבה ובכך הפר את התחייבויותיו כלפיה. כדברי המשיבה: " לאורך כל תקופת עבודתו של [המערער] אצל [המשיבה] הייתה התנהגותו של המערער בעייתית" (סעיף 3 לכתב ההגנה). המערער נדרש לחתום על נוסח התחייבות שנבחן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 1101/96 אברהם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 567 (1999)) ושהמפקח אישר אותו. המשיבה הכחישה שהמערער לא עבד בחודש ינואר 1998 חרף אי הסכמתו לחדש את ההסכם, וטענה שפרש מרצונו. בסיום כתב ההגנה טענה המשיבה שהמערער בחר מרצונו לעבור לתחנת מוניות מתחרה שבה הוא עובד מאז עזב את המשיבה, תחנה (תחנת עין חי בע"מ) העובדת ללא רישיון ומיוצגת על ידי בא כוחו של המערער כשמטרתה להטריד ולהציק למשיבה והיא "משתמשת" במערער למטרותיה אלו.

(ו)                  המפקח הגיש כתב הגנה שבו טען, בין השאר, שעולה מכתב התביעה שהמערער היה שותף לניסיון להערים על שלטונות המס. המפקח טוען עוד שעשה שימוש ראוי ובתום לב בסמכויותיו הסטטוטוריות באופן שבו טיפל בתלונת המערער,  ושסמכויות הפיקוח והחקירה שלו מוגבלות. על המערער היה להביא את יתרת תלונותיו לפני רשויות אחרות.

(ז)                 בית המשפט הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, קיים חמש ישיבות לשמיעת ראיות, ושמע עדים לרבות המערער, האחים יעקב לוי ויוסף לוי שמכרו למערער את המונית ושהמערער הוא שזימנם לעדות כמו גם את גזבר המשיבה מר יעקב חוגי, נציגי המשיבה (מר ראובן צבי ומר איתן יחזקאל חברי ועד המשיבה, מר איתן יחזקאל מנהל התחנה, מר בני שירי חבר המשיבה), והגב' שוש מורן - ראש ענף מוניות אצל המפקח. כמו כן העידה המשיבה את הגרפולוג אברהם לוי. העדים מטעם המשיבה כפרו בדרך כלל בטענותיו של המערער בכל הנוגע להבטחות שהבטיחו לו ובאשר לנוהגי המשיבה. מר ראובן צבי אף העיד שהמערער חתם לפניו על ההסכם כאשר את הפרטים בהסכם מילא פקיד התחנה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית משפט קמא סקר את טענות הצדדים, את חומר הראיות שהובא לפניו ואת העדויות שנשמעו. בית משפט קמא עמד על טענותיו של המערער כלפי המשיבה, קיבל כמהימנות את העדויות מטעם המשיבה ודחה את עיקר גרסתו של המערער לרבות טענתו שחתימתו על ההסכם זוייפה, טענה שבא כוחו חזר בו ממנה בסופו של דבר.

(ב)        בית המשפט מצא שטענות המערער אינן מבססות את תביעתו, ודחה את התביעה נגד המשיבה.

(ג)         בעניין המפקח נאמר שהחלטתו בתלונה שהגיש המערער היא החלטה של רשות ציבורית, ועל פי ההלכה אין בית המשפט מחליף שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות אלא אם כן שיקוליה פסולים. בית משפט קמא קבע שאין זה המקרה לסטות מהלכה זו, וגם התביעה נגד המפקח נדחתה.